Edit P מחשבות על לבישת מסכות.....על הסנטר (זיק שפורסם אתמול) !!! *"כִּֽי־קָצַ֥ר הַמַּצָּ֖ע מֵהִשְׂתָּרֵ֑עַ וְהַמַּסֵּכָ֥ה צָ֖רָה כְּהִתְכַּנֵּֽס" (ישעיהו כ"ח: כ) / הרב יובל שרלו* מה מלמדת התנועה הנפשית המביאה בני אדם *ללבוש מסכה – אבל על הסנטר?*אמונה עמוקה *במיסטיות*, שעצם קיומה של מסכה בסביבת הפנים מתמודדת עם הנגיף?הנחה *מדעית* שנלבש את המסכה ברגע שנראה נגיף מסתובב בסביבתנו?פעולה שעיקרה *לצאת ידי חובת החוק*, בהנחה שאם יבואו לאכוף, יהיה לנו תירוץ?*חולשה* הנובעת מפער בין הידיעה שצריך לשים מסכה כראוי, אבל עצלות ונרפות מלעשות זאת בפועל?עשיית מעשה זמרי, אבל בקשת שכר כפנחס, כדי *שהבריות* ייראו שבעצם אנו אנשים טובים עם מסכה על הסנטר ?מבט על *החיצוניות* והתעלמות מהמשמעות האמיתית של המעשים?*ומה מלמדת אותנו התנהגות זו על נושאים שונים בחיינו,**כגון: שמירת הלכה?!*ost Text

הרבה שנים אני משתתף כאן בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כבן השכונה והקהילה הרבה ממה שאני היום מגיע מכאן ומכם.  השמות כאן על קיר הזיכרון אינם שמות אנונימיים, כולם מוכרים לי חלק באופן אישי וחלק מורשתם ודמותם. לכל אחד יש את יום הזיכרון האישי שלו בנוסף ליום הזיכרון הכללי. יום הזיכרון שלי נבנה במשך השנים מרבדים שונים. הרובד הראשון - כנער מתבגר שעלה ארצה עם משפחתי מספר חדשים לפני מלחמת יום הכיפורים. את הרב אברהם פרייזלר ומרדכי ינאי לא הכרתי אישית הכרתי את סיפורם האישי וכיצד נפלו. ראיתי איך משפחתם מתמודדת עם השכול כל אחד בדרכו. שניהם היוו מופת של שילוב של ספרא וסייפא, מושג שאז לא יכולתי להבין. אילן מנס,  שהיה מוכר לי יותר כאח הגדול של דורית,  שנהרג בתאונת אימונים  לימד אותי אז את הסיכון בשירות הצבאי גם בעיתות שלום עם ההבנה בצורך באימונים במתאר שמנסה לדמות כמה שיותר את "הדבר האמיתי" כדי שנהיה מוכנים וכשירים ליום פקודה ושאימונים אלה הם חלק מן המלחמה עצמה. הרובד השני התוסף במלחמת לבנון הראשונה, כשאני כבר מפקד ומוביל חיילים בקרב, והמלחמה אינה דבר תיאורטי אלא אירוע שאני חווה בעצמי. אוריה בר שלום היה בן בית אצלנו, ראיתי אותו צומח מילד לחייל, ומחייל למפקד  - עם החיוך הנצחי על הפנים, אוריה נפל בראש הטור האוגדתי בלבנון בואכה עין זחלתא. את ספי שאומן לא הכרתי כספי אלא כ"מפקד ספי" מג"ד 196 ששמו הלך לפניו ונועד לגדולות שהיה דוגמא למה שאז היה נדיר – מפקד שצמח ונשאר בציונות הדתית. במשך השנים: במלחמות, במבצעים, באימונים - התווספו חברים, מפקדים ופקודים רבים מדי לרשימת הנופלים. המלחמה אינה מסתימת עם הפסקת האש. היא מלווה אותך תמיד לא רק בהפקת הלקחים וישומם בצד המקצועי אלא גם בליווי המשפחות השכולות והפצועים בגוף ובנפש ... ובחשבון נפש אישי נוקב על מה שעשית ומה שלא עשית. הרובד השלישי התוסף ביום שהודיעו לנו שאחי, יעקב, נהרג לפני כשלושים שנה. ג'ייקוב - נער תמים עם חיוך נצחי על פניו חדור שליחות שדחה את יציאתו לקורס קצינים כדי לסיים מסלול עם החיילים שלו,  כי מי אם לא הוא יכשיר אותם להיות לוחמים, ובתרגיל פלוגה המסכם נהרג בתאונת אימונים.  בניגוד לרבדים הקודמים כאן הכאב והגעגוע הוא סוג של נכות שלומדים לחיות איתו, מנת כאב קבוע שמתחלק אחרת, בעוצמות שונות במשך השנה ובחלוף השנים. רבים דברו בעבר וגם כאן על הקשר בין יום העצמאות ליום הזכרון.  אימי ז"ל היתה מתחילה "להידרך" כבר ממוצאי הפסח שמתחילים לתלות את הדגלים של יום העצמאות ברחובות. ימים אלו הם ימי חשבון נפש. נהוג לכנות את הימים אלו בין יום השואה לבין יום העצמאות "תשעת ימי התשועה" על משקל "עשרת ימי תשובה"  של חודש תשרי. יום זכרון מהוה את היום האחרון של "שנת המדינה" ויום העצמאות הוא היום הראשון של השנה החדשה. אלו ימים של חשבון נפש אישי וציבורי שבסופם מגיע יום העצמאות, שחובה להודות בו לקב"ה על החסד שגמל עימנו עם הקמת המדינה ועל הזכות שניתנה לנו כשלוחיו להגן על עמו ועל ארצו.בימים אלו נהוג להשתמש בביטוי "במותם ציוו לנו את החיים". ביטוי זה לקוח מהשיר "אם יש את נפשך לדעת" של חיים נחמן ביאליק שנכתב לפני כ100 שנים בשנת תרנ"ח (1907) הוא מתאר יהודים שמתים על קידוש השם ואת מקור העוצמה של עם ישראל  - בית המדרש בלשון הזה: יְהוּדִים קֹדְרִים, פָּנִים צֹמְקִים וּמְצֹרָרִים,יְהוּדִים בְּנֵי הַגָּלוּת, מֹשְׁכֵי כֹּבֶד עֻלָּהּ,הַמְנַשִּׁים אֶת-עֲמָלָם בְּדַף שֶׁל-גְּמָרָא בָלָה,מַשְׁכִּיחִים רִישָׁם בְּמִדְרַשׁ שִׂיחוֹת מִנִּי קֶדֶםוּמְשׂיחִים אֶת-דַּאֲגָתָם בְּמִזְמוֹרֵי תְהִלִּים –(אֲהָהּ! מַה-נִּקְלָה וַעֲלוּבָה זֹה הַמַּרְאָהבְּעֵינֵי זָר לֹא-יָבִין!) אָז יַגֵּדְךָ לִבְּךָ,כִּי רַגְלְךָ עַל-מִפְתַּן בֵּית חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ,וְעֵינְךָ תִרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ. ביאליק לא היה יכול לדמיין את מה שרואים כעת בארץ ישראל. בית המדרש שינה את צורתו! זכינו בדורנו לבני ארץ ישראל בריאים, חזקים עם פנים שמחות הלומדים את תורת ארץ ישראל – תורת חיים - בשמחה,  לומדים תורה חיה ומְחַיָה. בנים שיודעים גם לצאת מבית המדרש ולהלחם בגבורה להגן על  ארץ ישראל באותם השבילים שצעדו בהם גבורי ישראל מהתנ"ך וגבורי החשמונאים. העולם משתנה לנגד עינינו. האיומים על מדינת ישראל השתנו מאד בשנים האחרונות. המדינה מוקפת מדינות נחשלות ומתפוררות.  אין כבר סכנה קיומית נראית לעין למדינת ישראל. על כך צריכים לשמוח. מצד שני האיומים על גבולות מדינת ישראל ובתוך מדינת ישראל רק הלכו וגדלו. ארגוני טרור וגרילה מנסים תדיר לפגוע בנו עם אמצעי לחימה משוכללים. הטרור אינו מנסה לכבוש שטח – הוא מנסה לפגוע ברוח. עשרות ארגונים עם שמות המורכבים לרוב מצירוף של "ג'יהאד", "שהיד", "איסלאם",  ו"אללה" שכמובן ש"אל-קודס" עולה על ראש שמחתם. שדה הקרב המודרני אינו "שדה קרב" הוא כבר "מרחב הקרב". Battlefield  נהפך לbattlespace  .  התוספו "כלי נשק" חדשים: משפטיזציה, לגיטימציה, מידתיות ותקשורת.   בסוף ארגונים אלו מנסים לפגוע ברוחינו, בחוסן הלאומי שלנו ובאמונה בצדקת הדרך. כנגד אויב כזה אי אפשר להילחם רק עם טכנולוגיה. טכנולוגיה לא יכולה להחליף מנהיגות וטכנולוגיה לא יכולה להחליף רוח לחימה. החוסן הלאומי במדינה ורוח לחימה בצבא נבנים על גבי יסודות שמקבלים בבית ובקהילה. הנצחון במערכה (ולא רק בקרב) יגיע רק על ידי מי שידע  לחבר בין הנצחון לבין הנצח - ערכי הנצח של עם ישראל, ולדעת לחבר את כל חלקי העם לערכים אלו מתוך אהבה אחוה שלום ורעות.   כדי לנצח במערכה אנחנו צריכים להאמין גם בעצמנו.  כפי שכתב הרב קוק האדם צריך להאמין בחייו, להאמין בכחו החמרי ובכחו המוסרי יחד. האמונה היא כוללת הכל, כמו האהבה. האמונה בחיים היא ברכת ד', כמו שאי האמונה היא הקללה היותר איומה - ולא תאמין בחייך (שמונה קבצים א רלא) אנו זקוקים לעוז וענוה. אנחנו צריכים להגיד "כוחי ועוצם ידי עשו את החיל הזה" ולזכור את המשך הפסוקים, לזכור שהכח מגיע מהקב"ה "שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל" (כפי שפירש את הפסוק רבינו ניסים - הר"ן בדרשותיו).כפי שצינתי מקודם  - האמונה, העוז והענוה צומחים מכאן וממקומות דומים, מהבית וממרכזים קהילתיים, מבתי הכנסת ובית המדרש. למעמד זה, שאני מגיע כבר מספר שנים, נקהלים ארבעה דורות, דור של שואה עם דור של תקומה, דור שנטל ודור שכעת נוטל על עצמו את הזכות להגן על המדינה בסדיר ובמילואים, ואחרונים חביבים הדור הבא שבעתיד ימשיך את השליחות שלנו. כאן המקום להאיר את הבריח התיכון ששוזר את כל הדורות יחד – המחויבות לעם לארץ ולתורה.          בסוף שנת ה68 למדינה ובפתיחה של שנת ה69 למדינה אין מתאים יותר מלסיים בפסוקים מסוף מזמור ס"ח בתהילים:  (לה) תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים: (לו) נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱלֹהִים:​