על סובלנות, סגנון וחורבן הבית – עמדה*
ד"ר אביעזר ויס
*הערה: הדוגמאות המובאות בהמשך הדברים אינן לקוחות דווקא מהמציאות של קהילת "גבורת מרדכי", אלא נלקחו מהתרחשויות שונות בחברה הישראלית, בקהילות דתיות-לאומיות ובבתי ספר ממ"ד.
עם זאת אני סבור, לנוכח התפתחויות משמעותיות באופייה של קהילת "גבורת מרדכי", שיש לפתוח דיון רציני ומכובד בשאלות אלו, והדברים שלהלן עשויים להיות פתיחה לו. ימי בין המצרים יחד עם ההתרחשויות סביב בחירת הרב הראשי, ובעיקר הסגנון המלווה אותן, מחזירים אותנו שוב אל דבריו הבוטים והחד-משמעיים של הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית. הנצי"ב תולה את חורבן הבית כולו ביחס הבלתי ראוי שנהגו ה"צדיקים וחסידים ועמלי תורה" בימי הבית השני ש"חשדו את מי שראו שלא נוהג כדעתם ביראת השם שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה... לכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית". התנהגות כזו, קובע הנצי"ב, "גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ". הדברים מטרידים ואף מחרידים, כיוון שגם בתוך ביתנו היום נשמעים הכינויים הללו, ואם לא "צדוקי ואפיקורס" הרי "רפורמי", "חפיפניק" ו"לייט". וזה, כאמור, מביא לחורבן הבית הציוני-דתי ואף לחורבן קהילות ובתי ספר.כאשר הדברים נוגעים אלינו, אל המגזר שלנו ואל קהילותינו, החורבן מתחיל, לטעמי, בסגנון מעודן עוד יותר. כאשר אומר אדם "אני רוצה חינוך תורני יותר" או "קהילה תורנית יותר" הוא מיד מוציא אל מחוץ לתחומו את אלו שדעתם אינה כדעתו ומעמיד אותם בבחינת "לא תורניים", כלומר, כאלו שמבחינה אמונית, מבחינה דתית, ואף מבחינה רוחנית, עומדים מתחת לרמתו שלו.כאן עולה שאלת הסובלנות. אני איני מסכים שיחתימו אותי בחותמת נחותה כיוון שציציותיי מוסתרות או כיוון ששרווליהן של בנותיי לא הגיעו עד מתחת למרפק. איני מסכים שיחתימו אותי בחותמת כזו מפני שאני מאזין לשירת נשים וצופה בהן בתיאטרון. אני איני מסכים להיקרא "לא תורני", זאת מפני שאני חי על פי התורה, אני לומד תורה והוגה בה, אף שאיני עושה זאת במתכונת המקובלת על קבוצה אחרת. התנגדותי לכך היא בסיסית ומהותית מפני שמנהג אבותיי בידי. אבי ז"ל היה תלמיד חכם וירא שמים אמיתי שלא עשה דבר בלי להתייעץ עם רבו, דוד אמי, הרב יוסף צבי הלוי זצ"ל (אב"ד ת"א-יפו, ממלא מקומו שלח הראי"ה קוק בזמן שהותו בחו"ל, חתן פרס ישראל לספרות תורנית), ואם אשתו, קרי אמי ז"ל, בת למשפחה ירושלמית חרדית , הלכה בראש מגולה, ואם הוא שלח אותי לתנועת נוער בה בנות מופיעות בפני בנים, שרות ורוקדות – אין לי לומר שהוא "חיפף" במשהו או לא ידע הלכה. אם הרבנים מייסדי בית ספר "צייטלין" קבעו שלמודי התרבות הכללית –בכלל זה ספרות יוון ואירופה והגותן – חיוניים לעיצובו של שומר המצוות בן הזמן, שבנים ובנות יצאו יחד לטיולים, יקיימו מסיבות משותפות – ובכלל ינהלו יחד כל פעילות חברתית – איני מוכן לקבל את דעת האומרים שהם "לא ידעו שזה אסור", כפי שקראתי לאחרונה במכתב של חבר נכבד במועצת החמ"ד. הרבנים אנסבאכר, אוקס, שפירא, פרידלנדר, לאו ועוד רבים – ידעו גם ידעו, ופעולתם החינוכית הייתה לכתחילה ולא בדיעבד. גם הרב סולובייצ'יק הקים את ישיבת הרמב"ם בבוסטון בה לומדים יחד ילדים וילדות מגיל הגן עד גיל הנעורים לכתחילה ולא בדיעבד. כל אלו היו תלמידי חכמים מובהקים ויראי שמיים ללא ערעור.עבור אנשים כמונו – זוהי היהדות. אמונתנו בנכונותה הדתית של דרך זו אינה פחותה משל מי שמכנה את עצמו "תורני" או "אמוני". אנו עומדים על זכותנו ללכת בדרך זו בלי להתכנות בכינויים מעליבים. השאלה היא מה קורה כאשר מצטרפים לקהילתי בעלי דעות מנוגדות וקוראים לי לקבל אותם ואת דרכם בשם הסובלנות. הם מבקשים ממני להסכים לכך שנשים לא תופענה עוד בפני חברי הקהילה הגברים בשיר ובמשחק, לצמצם בבית הספר הקהילתי את לימודי התרבות הכללית עד לאפס, לארגן פעילויות נפרדות לגברים ולנשים (מטעמי הלכה, לא מטעמי מגדר, שזו שאלה שונה) ועוד. האם ניתן לקבל זאת? בשם הסובלנות טוענים בדרך כלל שהתשובה חיובית, ולא היא. המושגים "פלורליזם" ו"סובלנות" אינן מלים שניתן לעשות בהן שימוש אקראי. היום כבר ידוע שהמושגים האלו הופכים בעייתיים כאשר נעשה בהם שימוש גורף. העמדה הקיצונית בכל צד, המקבלת אישור חברתי בשם ה"פלורליזם" או ה"רב תרבותיות" יוצרת מה שמכונה בסוציולוגיה "אפקט אדווה". היא מתפשטת לכל מקום שהעמדה המתונה נסוגה ממנו. דוגמה פשוטה לכך ניתן לראות בכך שההפרדה בין גברים לנשים בתחבורה הציבורית התחילה בשכונות החרדיות בשנות התשעים של המאה הקודמת והתפשטה משם, ללא חוקי, אלא על פי דינאמיקה חברתית לקו 400 ולקווים אחרים שבהם נוסעים חרדים יחד עם חילוניים. המושגים "פלורליזם" ו"סובלנות" כשמדובר על עם, על חברה או על קהילה, משמעותם היא קבלה הדדית. סובלנות, אם לתאר אותה על פי הדוגמאות שהבאתי, פירושה המעשי הוא שמי שמדיר רגליו מהופעת נשים בפני גברים, לדוגמה, ישתתף בפעילות הקהילתית גם אם היא תכלול הופעה כזאת, ולהיפך מי שהופעת נשים בפני גברים היא חלק מתרבותו ואמונתו לא ישתתף בפעילות נפרדת, אם יזמה כזאת הקהילה. כך גם לגבי ההתעניינות בנושאים שחברי הקהילה מתעניינים בהם ועורכים אירועים הקשורים בהם. מחויבותו של אדם כלפי חברתו כוללת התעניינות במה שמעניין את חבריה. קהילה אינה תכנית כבקשתך. הבעיה היא, כמובן, שהאיזון שתיארתי אינו יכול להתקיים בפועל. זה יאמר: איני משתתף עקרונית באירועים בהן מופיעות נשים, וזה יאמר איני מוכן עקרונית שבקהילתי יודרו גברים מאירועים חברתיים. במקרה זה איננו מדברים על סובלנות אלא על פונדמנטליזם משני הכיוונים, ועל יצירת "אפקט אדווה". מבחינה אתית לא ניתן לקבל מצב בו אחד אומר: "על פי עקרונותיי איני יכול להשתתף בפעילות כזאת או אחרת" מבלי שתינתן גם למי שדעתו מנוגדת לומר אותם דברים. אבל אם יינתן לשני הצדדים להתבטא כך, אנחנו מקבלים, למעשה, שתי קהילות מפוצלות, המאוחדות רק באופן טכני ורדוד. האמרה הידועה "אחדות אינה אחידות" נכונה מאד, אבל משמעותה היא קבלת האחר וצעידה משותפת אתו, ולא עמידה מנגד.איך אפוא יש לנהוג כשהסובלנות אינה יכול להתגשם כיוון שההדדיות אינה אפשרית? נראה שאז יש לנקוט בכלל הפשוט: "המשנה – ידו על התחתונה". שינוי באופייה של קהילה, של בית ספר, של חבורה, מחייב, מבחינה אתית, רוב מיוחס, ודאי לא דעת מיעוט שתיכפה על הרוב. אבל הסגנון בשעת חילופי הדעות והמחלוקות צריך להישאר אחיד: מכובד ומכבד, שאם לא כן – יחרב הבית.
